יום חמישי, 6 באוקטובר 2016

שווארמה אמיל בחיפה

הנוסעים ברחוב אלנבי בחיפה יכולים להחמיץ בקלות את השווארמיה הקטנטנה המסתתרת שם. אחת הדוגמאות הטובות ביותר בעולם הקולינריה של המזון המהיר הישראלי, למקום קטן-מימדים שהוא ענק באיכותו. 


כוונתי לשווארמה אמיל בחיפה. מדובר באושיית שווארמה ישראלית ידועה שכבר לפני זמן רב היתה בתוכנית הביקורים של 'מחשבת השווארמה', עוד בימים הרחוקים ההם עת מערכת הבלוג מנתה מספר כותבים שהצדיק את לשון הרבים בה אני נוקט מעת לעת.

הסיבות לכך שהפוסט הזה לא זכה להיכתב עד עתה הן שונות ומשונות ויש בהן ללמד לא מעט על הדינמיקה של כתיבת בלוג כסוג של תיעוד של תחביב קולינרי. בפעם אחת הגענו מאוחר יותר משתכננו והופתענו לגלות שמדובר באחד מאותם המקומות הנסגרים להם בשעות הערב המוקדמות.
זה באמת לא נעים לראות שווארמה סגורה (שווארמה אמיל בשעות הערב המאוחרות)
 בפעם אחרת הביאה ביקור מהעבודה את אחד מכותבי הבלוג אל המקום, אבל עניין רדף עניין והוא מעולם לא הגיע לכתיבת הפוסט המובטח. בפעם אחרת הביא אותי ביקור במכס אל אמיל, אבל הפוסט שתוכנן נועד להיות האחרון בסדרה, ולמרות שחלקיה נכתבו, אחרים נדחו מסיבות מערכתיות שבתפעול בלוגים אחרים, וכתוצאה, שוב ושוב, נדחה לו פוסט על מקום טוב מאוד, מסיבות שבדיעבד לא נראות מוצלחות במיוחד. אבל עם כניסתה של שנה חדשה, הצטרפו להן הנסיבות ואפשרו ביקור בחיפה, ואיתו כתיבת פוסט על מקום שמצדיק בהחלט לבלות בו עם מנת הבשר המעובד החודשית שלכם (בהתאם להמלצות משרד הבריאות)

כמו בהרבה מקומות קולינריים שהם כבר מזמן אינם סוד, גם לגבי שווארמה אמיל, החוויה מתחילה במסע אל היעד. המגיע אל כיכר אמיל חביבי צריך להתחיל בחיפוש מייגע אחרי מקום חניה. מדובר בחיפוש חניה באיזור שבכל שעות היום מזכיר בצפיפותו את תל-אביב בשעת ערב. אחרי כמה וכמה רונדלים סביב כיכר אמיל חביבי (שנקראה ב-2013 בשנת 2013 על שם הסופר המפורסם, שהיה גם עיתונאי, חבר הכנסת, פעיל ציבור ערבי-ישראל וחתן פרס ישראל) הבנתי שאני צריך להרחיב את מרחב חיפוש החניה. עודי מוצא חניה ברחוב צדדי צפוף, הרהרתי בכך שהדמיון בין שם הכיכר לשם השווארמיה עתיד לבלבל את הקהל ביום מן הימים. 

אחרי שהחניה סוף-סוף נמצאה צעדתי במרץ ונכנסתי אל המקום. עודי נכנס ותופש את מקומי בתור התרבותי והמנומס שניצב לו, שבתי והרהרתי במימדיו הפיזיים הקטנים של המקום. נדמה לי שזו השווארמיה הקטנה ביותר שראיתי בישראל. חלל אחד, ללא ההפרדה המקובלת בין השווארמה המסתובבת לבין הלקוחות. בהחלט תחושה של 'לשבת במטבח'. 

מבחר התוספות באמיל מוגבל (במוצהר) לטחינה, עמבה, עגבניה, בצל וחמוצים (יש האומרים שבמקור התוספות היו רק עגבניה, בצל וחמוצים וכי העמבה והטחינה נוספו רק לפני שנים ספורות). על פי יודעי ח"ן, מדובר בהשקפה אידיאולוגית של המקום. בראשית דרכי העדפתי, על פי השקפתי העקרונית, רק בשר, אבל ככל שהזמן חולף גיליתי שאני מעדיף את המנה 'עם הכל'. הפיתות טובות מאוד, הסלטים משתלבים בצורה מדוייקת ויפה עם השווארמה, והשווארמה? מעולה.

יש המדברים על השווארמה הזו במושגים הקשורים יותר לעולם החוויה הדתית. אני, כזכור, פחות מאמין בסוג השיח הזה על אוכל, אבל בהחלט מסכים שמדובר בשווארמת עגל (עם כבש) נהדרת. התבלון הוא עמוק,  עשיר ובכל זאת עדין. בזכותו כל נגיסה היא שמחה מחודשת. 

בהחלט מדובר בשווארמה ששווה לסטות מהדרך בשבילה. 

הנתונים היבשים: 
גודל המנות: נדיבות מאוד. 
הסלטים: מגוון מוגבל מאוד של תוספות. כולן טריות וטובות. 
היחס ללקוחות בזמני עומס ובזמנים אחרים: מאוד נינוח, מפנק, נעים ואדיב. 
לשבת או לקחת: אם אחד השולחנות פנוי, אפשר לשבת ולהתבונן בתנועה בכיכר אמיל חביבי. אני מעדיף לנסוע אל אחד החופים היפים בהם בורכה חיפה. 
המחיר: 32 ש"ח למנה בפיתה (סביר בהחלט בהשוואה למדד השווארמה הכלל ארצי, נכון לכתיבת פוסט זה) 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה